בושה ואשמה - טובות השתיים מן האחד

הורגלנו לחשוב שאשמה ובושה הן רגשות שליליים והרסניים שכדאי לא לפגוש.

בעבודה עם הורים אני מסבירה לא מעט את החלקים הטובים והבריאים בצמד הזה. למשל, כשילד חווה אירוע דרמטי, בו הוא מגלם את השחקן הראשי של הדרמה - צועק/מתחצף/מקלקל וכו׳, חשוב שהוריו יגיבו תגובה מווסתת. תגובה מווסתת היא תגובה שלא משתפת פעולה עם הדרמה, ואינה מתבססת על האוטומטים שלנו (צעקות, ענישה, הטחת אשמה וכו׳) . ככה ילדים לומדים מההורים שלהם וויסות מהו - הלכה למעשה, ובנוסף, הילד אינו עסוק כולו בכעס של ההורה כלפיו, בעונש, בעלבון, בהשפלה, בחוסר ההבנה. במילים אחרות, הקשב שלו לא מופנה החוצה. הרבה פעמים, מה שנשאר לו לעשות הוא להרגיש אשמה ובושה על התנהגותו השלילית (קשב פנימה), ואלו יעזרו לו לפתח התנהגויות יעילות ומתאימות יותר בפעמים הבאות.

אנחנו לא נולדים עם היכולת להרגיש בושה ואשמה, אלא רוכשים אותה במהלך ההתפתחות כחלק מהתאמתנו ההולכת וגדלה לחיים בחברה. יכולת זו עוזרת לנו ללא ספק לעצב את התנהגותנו בצורה משמעותית.

כמו כל דבר בחיים, גם ביכולת להרגיש אשמה ובושה, מינון הוא שם המשחק. אנשים שאין להם את היכולת להרגיש אשמים או את היכולת להתבייש, הם אנשים שיסתבכו בצרות ויגרמו עוול לעצמם ובעיקר לסביבתם, בעוד שאנשים שחשים מידה מוגזמת של אשמה ובושה, יחוו מצוקה ולעיתים קרובות יפנו לטיפול.