דמיינו אדם אהוב. דמיינו אותו מספר לכם על אירוע מאכזב או מתסכל שקרה לו היום. האדם הזה מצוי בסערת רגשות של בהלה, עלבון וכעס — קוקטייל מוכר. איך סביר שתגיבו? מה תגידו לו?
״אני כל כך מצטערת לשמוע...״
״תרצה שאגיע אליך?״
״זה ממש לא מגיע לך....״
״לפעמים דברים גרועים קורים, זה לא אומר עליך כלום״
״בוא נפגש לשתות משהו ולחשוב יחד מה עושים״
נשמע הגיוני, נכון?
ואכן, רובנו לא מתקשים להיות טובים לאחר אהוב: להכיל, להרגיע, לחזק ולמשוך לכיוון של פתרון. אך באופן פרדוקסלי, אנחנו מתקשים מאוד לנהוג כך כלפי עצמנו — להיות חברים טובים שלנו. אנחנו פונים אוטומטית לכיוון שיפוטי, ביקורתי ושלילי:
״מגיע לך״
״איך לא הבנת שזה מגיע?!״
״את כנראה לא טובה כמו שחשבת״
״עלו עלייך!״
״מה יחשבו עלייך עכשיו??״
״חסרת מזל שכמוך!״
״הכל אבוד״
האם נדבר ככה לחבר קרוב? לילד שלנו? כנראה שלא.
פרופסור קריסטין נף, השם החם ביותר בהקשר המושג חמלה עצמית, מגדירה אותה כ- ״מודעות לסבל של עצמנו, המלווה ברצון להקל על הסבל״. כל כך פשוט. אז למה זה כל כך קשה לנו? כל כך לא אינטואיטיבי? ובנוסף מצריך למידה ואימון מתמשכים!
ההסבר הבסיסי טמון במערכת ההגנה האבולוציונית שלנו. אותה מערכת שהגנה על אבותינו הקדמוניים מפני הסכנות הרבות שארבו להם בטבע. כשרדף אחרי אבי אבותינו נמר, מערכת ההגנה הזו נכנסה לפעולה, ניתבה אנרגיה למערכת השרירים, הפרישה אדרנלין וקורטיזול למחזור הדם, והפעילה שרשרת פעולות שתכליתן היחידה היתה — שימור הישרדות!
למרבית האכזבה, על אף שעברו אי אילו שנים, אנחנו עדיין מצוידים באותה מערכת הגנה ארכאית. בנוסף לכך, מרבית האיומים כיום, הם איומים על תפיסת העצמי שלנו ולא על חיינו. כלומר, ברגע שהמציאות קורית שלא לטובתנו, אנו חשים מאוימים ומערכת החירום מופעלת על אף שאין שום נמר בסביבה. וכך, אנחנו נכנסים למוד של לחימה. לחימה במי? בעצמנו! נוזפים, מבקרים, שופטים, מנמיכים, מלחיצים - חגיגה הישרדותית!
חמלה עצמית מודעת, מלמדת אותנו להתמודד עם מציאות כואבת בדרך מיטיבה. היא מלמדת אותנו לזהות את הבאגים של אותה מערכת חירום ולתקן אותם, או לכל הפחות לעקוף אותם בעדינות. היא אינה מייפה את המציאות ואינה מפנטזת להעלים ביקורת עצמית, אך משנה את ההתייחסות אליה ומשתמשת בשפה מיטיבה, אדיבה, סבלנית ואוהבת כלפי זה שכל כך קל לנו לשכוח - עצמנו.
מצרפת הרצאת טד קצרה של פרופסור קריסטין נף:
Kommentarer