top of page
  • תמונת הסופר/תדנה כהן

לדחות או לדחות זאת השאלה

מארק טויין כתב ״לעולם אל תדחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים״. מי מאיתנו לא דוחה מטלות שונות למחר, מחרתיים, ליום ראשון, לאחרי החגים... האם כל דחייה היא דחיינות? או אולי עצלנות? האם יש דחיינות שהיא נורמלית? ומתי היא כרונית ומזיקה? על מה דחיינות מבוססת? האם דחיינות מאפיינת את הפרט או גם מערכות שלמות? והאם אפשר לפעול נגדה?


דחיינות (Procrastination) היא קושי בסיום משימה בפרק זמן שהוקצב לטובתה. כלומר, דחיית ביצוע משימה בהווה לטובת משימה אחרת, בדרך כלל נעימה יותר. כולנו ללא יוצא מן הכלל סובלים ממנה. מדובר בתופעה אנושית אוניברסלית. אבל אצל אחד מכל חמישה היא מהווה בעיה כרונית. ללאונרדו דה וינצ׳י לקח יותר מ20 שנה להשלים את ה״מונה ליזה״, ואת ה״סעודה האחרונה״ השלים רק לאחר שפטרונו איים לנתק עמו את קשריו. דחיינות יכולה אף לאפיין מערכות גדולות כמו חברות או קהילות. תושבי ארה״ב משלמים מדי שנה כחצי מליארד דולר בקנסות על איחורים בהגשת דוחות מס שנתיים.


כל עוד המחיר אינו גבוה, והדחיינות אינה מאפיינת את מרבית התנהלותנו בעולם, אפשר לחיות איתה. אפשר אפילו להגיד, שהיא מכילה בתוכה קורטוב של סדרי עדיפויות בריאים וגמישות מחשבתית. הבעיה מתחילה אצל אנשים שהדחיינות מאפיינת כל צעד ושעל בהתנהלותם היומיומית, וגובה מהם מחירים אישיים, נפשיים, תעסוקתיים, משפחתיים, כלכליים ועוד.


לא כל דחייה היא דחיינות. דחייה היא פעולה רצונית ומודעת, בעוד שבדחיינות, האדם רוצה לפעול, אך מסיבה מסוימת ולא תמיד מודעת, הוא לא פועל.


מטופלים רבים חשים אי נוחות להביא נושא כמו דחיינות לטיפול או התייעצות בקליניקה. הנושא נראה להם לא מספיק חשוב, ויותר מכך צבוע בצבעים של בושה, אכזבה, אשמה ובינוניות. המקור לתחושות שליליות אלה, טמון בחוסר הבנה נפוץ: רבים טועים לחשוב שדחיינות מבוססת על קושי במוטיבציה. עצלנות אנחנו קוראים לזה. אדם דחיין, אשר ספג פעמים רבות בחייו את הכינוי ״עצלן״ בכל פעם שהתקשה לסיים משימה, סביר שיחשוב שאין פה באמת במה לטפל. ככה הוא. למעשה הוא סובל פעמיים— פעם אחת, כי חייו מאופיינים בדחיינות כרונית, שעליה הוא משלם מחירים; בפעם השנייה, מדימוי עצמי לקוי ונמוך של עצלן חסר מוטיבציה ושאיפות.


חשוב לדעת — דחיינות היא לא מילה נרדפת לעצלנות ואינה מבוססת עליה. בבסיס הדחיינות עומדת הרבה פעמים חרדה. אם נברר עם עצמנו, מדוע אנו דוחים משימה מסוימת, נגלה שיש משהו שמאיים עלינו והוא שגורם לדחיה. דוגמאות נפוצות הן: מתקפה של האחר, שיעמום (שמתוכו עולות מחשבות לא נעימות), כישלון אפשרי, בושה או מבוכה אפשרית ועוד. ניקח לדוגמא אדם שאמור לבקש את כספו בחזרה מנותן שירותים מסוים, לאחר שלא נתן לו את השירות שעליו שילם. הוא דוחה את השיחה, או את כתיבת ההודעה שוב ושוב ושוב. נשמע מוכר?


לרוב, הסיבה לדחיית משימה כזו אינה עצלנות, או חוסר ערך לכסף. אותו אדם דוחה אותה, אולי משום שהוא טיפוס החושש ונמנע מעימותים. בדמיונו (באופן אוטומטי לחלוטין) נותן השירותים מסרב, תוקף, מאשים, מרים את קולו, אולי מדבר באופן פוגעני... כל אלה מאיימים עליו. דחייה של המשימה היא תגובה קלאסית לאיום — תגובת בריחה (אחת משלוש אסטרטגיות התגובה למצבי איום: fight, flight, freeze) . אז הוא בורח למשימה אחרת.


מה יעזור לאותו אדם להתגבר על דחיינותו?

  1. מודעות במקום פעולה אוטומטית- הבנה שמדובר פה בקושי מבוסס חרדה ולא מבוסס עצלנות.

  2. חמלה במקום שיפוטיות וביקורת עצמית - במקום לרדת על עצמו, להרגיש חלש, לא מסוגל, ילדותי, פרייאר.... כדאי שיהיה אדיב וחומל ויאמר לעצמו: ״הפחד מפני איום אפשרי גורם לי לברוח מהמשימה. תחושת האיום אינה מבוססת על המציאות כי אם על תרחיש קטסטרופלי. אם לא אנסה לא אדע, מה כבר יכול להיות...?״.

  3. ערכים - מה חשוב לי? איזה אדם הייתי רוצה להיות? איזו דוגמא הייתי רוצה להוות לילדיי? על מה אני לא מוכן לוותר? - כל אלו יכוונו את דרכו ויסייעו לו לקבל החלטה מוכוונת ערכים. למשל: לא לוותר ולדרוש את מה שמגיע לו, גם אם זה לא קל.

  4. להורים שבינינו. היפטרו מהמילה ״עצלן״. אין בכוחה ללמד ילד על עצמו, על העולם או על העתיד. בררו עם ילדיכם מה עומד מאחורי הדחיינות שלו וחישבו יחד כיצד אפשר להתגבר על אותו מקור. עשו זאת ביצירתיות, בסקרנות ובחוסר שיפוטיות ותשיגו תוצאות בעלות ערך רב.


מוסיפה קישור להרצאת טד מעולה בנושא דחיינות:


Comentarios


bottom of page