top of page
  • תמונת הסופר/תדנה כהן

תעשו סיפור

הרבה פעמים כשאני שואלת הורים לפשר התנהגות מסוימת של ילדם, הם עונים שאינם יודעים. בדרך כלל, הם אינם יודעים משום שלא עשו את הפעולה הפשוטה של לשאול. אם הם שואלים, הם בוחרים בשאלה כללית, נענים בתשובה כללית (ולא אותנטית) ומשחררים. הם לא סתם חוסכים בפעולה פשוטה ואי אפשר להגיד שלא איכפת להם, בכל זאת הגיעו להדרכה מקצועית. הם לא שואלים או שואלים בקטנה, מתוך פחד להזיק, פחד ״להכניס רעיונות״, לקבע, לדרדר, ״לעשות סיפור״.

יש במצבים האלה תחושה בטוחה ונעימה של שליטה, אם לא נשאל, לא נדע ואם לא נדע, אולי כל המצב הזה פשוט יפסיק להתקיים. קצת כמו אצל תינוקות, שכשמחביאים מהם את הצעצוע שלהם מאחורי הגב, הם מפסיקים לחפש אותו. הוא פשוט נעלם.


תחושת השליטה היא למעשה אשלייה. כשאנחנו לא שואלים אנחנו לא יודעים, כשאנחנו לא יודעים אנחנו מפסידים פעמיים. פעם אחת מפסידים שליטה במצב, כי איך נעזור בלי לדעת על מה מדובר. פעם שנייה כי השארנו את הילד שלנו לבד במערכה.


דוגמא מתאימה היא הורים שהגיעו אליי, משום ששמו לב שביתם בת ה 10 הפסיקה ללכת לבד לפעילויות וחברים אחר הצהריים. אם לא מסיעים אותה, היא לא הולכת. כמובן שניסו לשכנע אותה, לעודד, להשתמש בדוגמאות מהעבר כשהיתה עצמאית יותר, ואף ניסו לשאול מה מפריע לה. תשובתה היתה ״לא בא לי״ וזה הספיק. לאט לאט הופיעו התנהגויות הימנעותיות נוספות, שרק הבהילו את ההורים, וגרמו להם לשאול עוד פחות. כשביקשתי מההורים השערות לפשר ההתנהגות החדשה הם ענו שאולי היא פוחדת שיקרה לה משהו, אבל מה?

כשהחלו לשאול שאלות של רצון אמיתי לדעת, ושידרו חוזק והרגעה, היא סיפרה להם שבכל פעם שעובר מישהו מולה ברחוב, היא בטוחה שהוא חושב עליה דברים איומים ונוראיים. היא מנסה להימנע מהעלבון, הכעס והעצב שמתעוררים בה, ולכן מעדיפה לא להימצא ברחוב לבדה.

עכשיו יוכלו הוריה לעזור לה, אם באמצעות הדרכה ואם באמצעות טיפול ישיר בילדה. ידע שווה כוח.


גם כשאתם לא בטוחים, תשאלו! תבררו, תחקרו, תהיו נוכחים, תשדרו לילדים שתעמדו בגבורה בכל שיתוף, שאתם אלה שאמונים על בטחונם ולא להפך. במקרה הגרוע הילדים ינזפו ש״חפרתם״, או שתשתכנעו שאין כלום כי לא היה כלום. במקרים אחרים, תשיגו מידע חשוב, תרוויחו אלמנט של שליטה אמיתית ותוכיחו לילד שלכם הלכה למעשה, שהוא אינו ואף פעם לא יהיה לבד.


תיוגים:

Komentáře


bottom of page